היום בו נולדו הפריימריז

שיטת הפריימריז שיובאה מאמריקה, והוכשרה במועצת התנועה ב-1990, איננה ב-DNA הקיבוצי. אבל בקיבוץ המופרט, היא והקלפי הן קרש הצלה של הדמוקרטיה וחסם מול עריצות של הנהלות   

זה היה בשבת 20.7.1990, ביום השני לכינוס המועצה המדינית של התק"ם. היה פעם דבר כזה שנקרא "מועצה מדינית" שדנה בפוליטיקה והנחתה את חברינו בכנסת ובממשלה. בזמן כינוס המועצה הזאת מפלגת העבדה הייתה באופוזיציה בעקבות "התרגיל המסריח", אבל התנועה עוד נסעה על אדי הדלק של הימים בהם הייתה כוח משפיע. המועצה דנה בתוכנית אלון, בסכסוך, כן או לא מו"מ עם אש"ף, עניינים שהעסיקו מרכזים וועידות. אלה לא היו ועידות כסת"ח שגומרים בשעתיים. זכור לי גם חוג שדן ביחסנו לסרבנות לשרת בלבנון, או בשטחים. נפל בחלקי להנחותו. הוא הסתיים באיזו פשרה שאינני זוכר את טיבה.

מירום, יבואן הפריימריז

אבל יותר מאשר הדיון הפוליטי, תיזכר אותה שבת כיום בו ניתן הכשר למה שנחשב עד אז בתנועה לטריפה: לבחירות בפריימריז. מעתה כל חבר יבחר אישית את מזכ"ל התנועה ואת יו"ר המפלגה. התנועה שגדלה על ועדות מסדרות ומועמדים מוסכמים, נתנה הכשר ליבוא שיטת בחירות מאמריקה. מעכשיו, כל מתמודד לנפשו: בלי ועדות, בלי הסדרים, אבל עם הרבה לחיצות ידיים וריצות מקיבוץ לקיבוץ, לפעמים רק כדי לגלות כי כיתת רגליו בשביל חברים בודדים.

הוויכוח על הפריימריז היה חריף. עיקרו התנהל בין חגי מירום אז ח"כ טרי מיפעת, לביני. שני מיקרופונים היו בשני צדי האולם והגבנו זה לדבריו של זה. סיכויי היו נמוכים. רוח התקופה כבר נשאה עימה את ריחות ההפרטה, ותפקיד הח"כ שיחק לטובת חגי. הטענות היו שגרתיות. הוא דיבר על "הקשר האישי בין הבוחר לנבחר", על מתן הזכות לכל חבר להכריע בעצמו; אני טענתי שבפריימריז הצורה, כלומר ההופעה, מאפילה על התוכן, שאין זמן לדיונים מעמיקים וכד'. היה ברור שהשיטה החדשה תיטיב עם הצעירים ש"עוברים מסך". לא במקרה היא באה מהם. כצפוי, הפסדתי. ההפתעה מבחינתי, היה ההפרש הזעיר, החד ספרתי. אבל עם זה לא הולכים למכולת. מירום הוכר כיבואן ראשי של הפריימריז לישראל.

אבא אבן – סוף הדרך

אני עושה פאוזה כדי להתייחס למרכז מפלגת העבודה שהתכנס בקיץ 1988 בסמינר אפעל, כדי לבחור את הרשימה לכנסת, לראשונה ללא ועדה מסדרת. הבחירות התנהלו בשיטת "העשיריות", שזה פריימריז מינוס. כל מועמד הציב עצמו בעשיריה שרצה להיבחר בה שתאמה לדעתו את סיכוייו. מי שחש חזק, דירג עצמו בעשיריה הראשונה. אם לא נבחר בה, יכול היה לרוץ בעשיריה השנייה וכך הלאה. צפיתי בח"כים שטופי זעה שהתרוצצו בין הקלפיות, בעיקר אלה שנדחקו לאחור, שם נעשתה הזירה צפופה. צפיתי בח"כ פרופ' שבח וייס אץ מחבר לחבר, מתחנן שיצביע עבורו. לא מחזה מרנין. אבא אבן שהגיע עם אשתו סוזי, חנוט בחליפה מהודרת, הבין אחרי שלא נכנס לעשיריה הראשונה כי כאן זה לא משחק של אריסטוקרטים. האיש שמקומו היה מובטח בכל ועדה מסדרת, לקח את סוזי ושב לביתו. הוא חשב שבא להילטון וגילה שפה זה "התקווה".  מאז לא חזר לפוליטיקה.

חגי מירום נבחר במסגרת דיל שרקם עם חבריו, ל"שמיניה". וכך בעודי רואה אותו חוגג את הישגו בצ'פחות מיוזעות ובחיבוקים עזים עם הלוביסט בוריס קרסני, שכנראה עבד בשביל השמיניה, אהרון ידלין מזכ"ל התק"ם התרוצץ מיוזע בין הקלפיות כדי לדאוג לכך שהדיל שרקם לטובת עדנה סולודר מגשר ימומש. דובר אז שהשמינייה  "הוציאה חוזה על עדנה" כדי שמירום ימוקם לפניה והיה חשש שלא תיבחר. בשל הדילים שרקם ידלין, הוא זכה לכינוי "אהרון דילון". החוב שלו לעדנה היה גדול. היא הייתה נציגת הקיבוץ המאוחד ומחנה רבין, שהיה בסיס כוחו של ידלין ומי שבלעדיו לא היה נבחר למזכ"ל. לחברים אמר, שאם לא יצליח להכניס את עדנה, ישקול להתפטר. זה ייחשב לו לתבוסה. עדנה הגיעה לתחתית העשיריה השלישית. לא מכובד, אבל מקום ריאלי. טעם חמוץ מתוק.

כיתוב: מועצה מדינית בכפר בלום. שטחים, סכסוך וכל השאר. צילום: יגאל אשוח

הפריימריז באים לתנועה

הקיבוץ הארצי אימץ את הפריימריז בתחילת שנות התשעים. לתק"ם הם הגיעו כעבור עשור. כשעמדו להחילם בשנת 1993, התברר שיש רק מועמד אחד למזכ"ל, אריק רייכמן, ואין צורך בבחירות. משפרש באמצע הכהונה לניהול תנובה, דנה המזכירות בהחלפתו בצבילי בן משה (נווה אור) שהיה מזכיר הפנים. כבר יצאה הודעה לעיתונות ואפילו הוטבעו כרטיסי ביקור של צבילי בן משה, המזכ"ל החדש. מרכז התנועה לא קיבל את "הסידור" וקבע שיהיו בחירות. אל אדן הזינוק ניגש דובי הלמן מיטבתה. אלא שהשניים, אחרי מערכה קצרה, הסכימו על ריצה משותפת ושוב בלי בחירות (מאוחר יותר פרש בן משה מן התפקיד). בואם של הפריימריז לתק"ם נידחה עד להתמודדות בין נתן טל (שפיים) ליונה פריטל (מעלה החמישה), בתחילת המילניום.

מפלגת העבודה אימצה את השיטה החדשה בהתמודדות ב-1992 בין רבין לפרס והשתדלה לעשות מזה הון פוליטי. רבין טבע את המונח "פריימריז" בכל נאום, בין הצהרה כלכלית, לתוכנית שלום. זה יצא לו עקמומי, לא החליק לו על הלשון, אבל זה מה שהיה בדף המסרים. מה-גם שהפריימריז היו הדרך היחידה שבה יכול היה לנצח את פרס. בכל פורום מפלגתי אחר, הוא היה מפסיד.

***

ברגיל פריימריז וקלפיות אינן ב-DNA של התנועה הקיבוצית. אבל אנחנו לא "ברגיל". אנחנו בעידן בו כבר אין "כיכר שוק" בקיבוצים, אין חדרי אוכל ומועדונים לצורך שיחה ושכנוע הדדי. האסיפות כבר אינן המוסד העליון. מעטים באים אליהן. יש הנהלות, לעתים לא מתוך הקיבוץ, וממול – חברים. והדרך היום לאפשר לחברים שהם-הם הקיבוץ להביע את דעתם היא בקלפי ובפריימריז. לא מלהיב, אבל אין יותר טוב מזה. מה שנחוץ זה לשכלל את השיטה, את התקשורת ואת אופן הצגת הדילמה שעליה מצביעים. נחוצה לנו תרבות של משאלי עם.    

כבר קרה בקיבוצים – גם בשלי – שהנהלות קידמו מיזמי ענק שלכאורה עברו אישור אסיפות והתעקשות של חברים על הבאת הנושא גם להצבעה בקלפי הפכו את ההחלטות על פיהן. אצלנו זה קרה ברוב עצום. בהקשר שונה מעט זה קרה בגבע עם הטורבינות ובמועצת התנועה האחרונה, בדיון על אופן בחירת המזכ"ל. החלטה שעברה במועצות קודמות ברוב של 75%, קיבלה 50%, כשהחק"פים (חברי קיבוץ פשוטים) נשאלו לדעתם. הכתובת להחלטות הגדולות הם החברים. הם בעלי הבית, לא ההנהלות.  

 "זמן קיבוץ" 18.5.22

  

  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s