“בהובלת ניו דיל חלוקתי, עשויה התנועה הקיבוצית לסמן את הדרך לשמאל הישראלי: ביטול הפריווילגיות של המעמדות המבוססים ויצירת משטר המקדם צדק חברתי". פרופ' דני גוטוויין, מציע לקיבוצים דרך לשיקום השמאל
לצד השמחה על קץ שלטונו של בנימין נתניהו, מציע פרופ' דני גוטוויין לשמאל הישראלי להיגמל מהאופוריה ולרדת לקרקע המציאות, כי מה שהחליף את שלטון נתניהו זה משטר ימני מזוקק.
לדבריו, "מבחינת המיעוט הסוציאליסטי שבשמאל, ממשלת השינוי נראית כרגע כ'עוד ניצחון כזה ואבדנו'. המאמץ ההכרחי להחלפת נתניהו בשל הסכנה הממשית שהוא הציב לדמוקרטיה הישראלית, הוביל את הסוציאליסטים לקואליציה עם בנט, סער וליברמן, המקדמת ניאו-ליברליזם קיצוני. התקציב שהגישו ליברמן והאוצר, הוא חלום בלהות תאצ'ריסטי. גם ההישגים הראויים לשבח של ח"כים מהעבודה ומרצ בצמצום חוק ההסדרים, עדיין מותירים את התקציב כאיום ממשי".
לשמאל יש ארבעה שרים בממשלה, זה לא הישג?
"לא. מבחינה פוליטית, מצוי עכשיו השמאל הישראלי, ובוודאי האגף הסוציאליסטי שבתוכו, בנקודת שפל היסטורית. הפן המפלגתי מספר רק חצי סיפור. לעבודה ומרצ יחדיו יש בכנסת הנוכחית 13 מנדטים, בממשלת רבין השנייה רק למרצ היו 12. אבל חמור מכך: חל ניתוק בין מפלגות השמאל לבסיסי הכוח ההיסטוריים שלהן. יו"ר ההסתדרות הודיע על ביטול הזיקה למפלגת העבודה; התנועה הקיבוצית עברה תהליך של דה פוליטיזציה; היא כבר איננה רואה בעבודה ובמרצ בית פוליטי ופועלת כשדולה מגזרית במרחב המפלגתי כולו. תהליך דומה עובר על תנועת המושבים.
בהתאם, גם תנועות הנוער הכחולות מתנתקות מזיקותיהן המפלגתיות ומחפשות עוגנים חדשים. התמונה הכללית היא שתנועת העבודה כפי שהכרנו בשבעים השנים הראשונות למדינה, חדלה מלהתקיים. יסודותיה השונים – המפלגות, ההסתדרות, התיישבות, תנועות הנוער – התנתקו מבסיס האם ומתקשים למצוא אד דרכם במבוכי המציאות הישראלית".
הביביסטים הם הסיכוי של השמאל
"מרכיביה ההיסטוריים של תנועת העבודה", מציין גוטוויין, "היו שותפים למאבק במשטר הפופוליסטי שכונן נתניהו, מאבק שיצר תחושת שליחות ומטרה, אך אלה התגלו כקצרי טווח. נתניהו הוחלף, אך במדיניותה הכלכלית, מחוללת ממשלת השינוי את התנאים החברתיים שיוצרים את מגש הכסף לשובו של נתניהו, או של מי מיורשיו".
גוטוויין מוסיף, כי "התפוררות השמאל ההיסטורי מתרחשת דווקא בזמן שתהליך הנישול שמקדם משטר ההפרטה – שהעבודה ומרצ היו שותפות בכירות בכינונו – יוצר בישראל מעמד חדש: 'המעמד הפגיע' (Precariat) שמצוקותיו מהוות פוטנציאל לשותפות פוליטית עם השמאל הסוציאליסטי. כמו בעולם, גם בישראל המעמד הפגיע הוא תוצר של חיסול מדינת הרווחה שיצר אי בטחון תעסוקתי וחברתי. הימין נתן לחששות אלה תשובה באמצעות מדיניות פופוליסטית, המזכירה את טראמפ. מצד אחד, נתניהו העמיק וקיבע את אי השוויון הכלכלי וחוסר הביטחון החברתי, אך מן הצד השני, הוא העניק לנפגעי מדיניותו מנגנוני פיצוי, שונים – מגזרים התנחלויות, נאמנות-אזרחות, חוק לאום וכד' – שסייעו להם להתמודד עם המצוקות שהוא יצר.
פרדוקס זה ברא את דמותו של נתניהו כמיטיב הגדול של ישראל השנייה, דבר שמסביר את התמיכה הרחבה לה הוא זוכה בקרב המעמדות הנמוכים".
למה השמאל לא "מנכס" אליו את השכבות שנפגעו?
"התמיכה העיקרית בשמאל, מגיעה מהמעמדות המבוססים, ולכן הוא לא פגע בפריווילגיות שלהם מפחד שיאבד את תמיכתם בקלפי. המעמדות המבוססים בישראל מוגדרים על ידי פריווילגיות שיצר משטר ההפרטה. כך, הפרטת שירותי החינוך והבריאות, מעניקה משמעות חברתית לכספם של המבוססים, שממתגים את עצמם באופן מעמדי על ידי רכישת שירותים אלה באופן פרטי. זו גם הסיבה להתנגדותם להעלאת מיסי הרכוש, ההון, הירושה, וכד', שהם אמורים לשלם את מחירם. כנציגי המבוססים תמכו מפלגות השמאל במדיניות הניאו-ליברלית של הימין. כך עיוות השמאל את עצמו לכדי אויבה של מדינת הרווחה, למרות שרוממות 'הצדק החברתי' עדיין בפיו.
השמאל ברובו הגדיר את עצמו דרך התנגדות למנגנוני הפיצוי של הימין ונתניהו, אך מבלי שהציע למעמדות הנמוכים כל חלופה. לכן, כנציג המעמדות המבוססים, כשל השמאל בכינון ברית פוליטית עם המעמדות הנמוכים, שתהליכי ההפרטה הגדילו את שיעורם באוכלוסייה, כשלון שהוביל לתבוסותיו המתמשכות. בסופו של דבר, גם המעמדות המבוססים נטשו את מפלגות השמאל בחיפוש אחר כוחות פוליטיים אחרים שיבטיחו את האינטרסים שלהם, מה שמסביר את נסיקתם של יש עתיד וכחול לבן".
אז מה עושים?
"הגרסה הישראלית של הפופוליזם, היא הביביזם. האסטרטגיה של השמאל צריכה להיות רקימת ברית פוליטית עם מצביעי נתניהו על ידי הצעת חלופה לביביזם. דווקא הביביסטים הם הסיכוי של השמאל, אם יידע להציע תשובות משמעותיות לצרכים הכלכליים והחברתיים של המעמד הפגיע והמעמדות הנמוכים. תשובות אלו יפגעו בהכרח בפריווילגיות של המעמדות המבוססים, משום שהן כרוכות בכינון מחודש של מערכות חינוך, בריאות, רווחה ודיור ציבוריות וממשלתיות ומיסי הכנסה, רכוש, הון וירושה גבוהים יותר. התפרקות המבנים הפוליטיים של השמאל שלה אנו עדים, מלמדת על חוסר יכולתו להיענות לאתגר, ולכן כינונו של שמאל סוציאליסטי בנוסח סנדרס-ביידן, הוא הכרח קיומי לישראל, משום שהחלופה שלו, הניאו-ליברליזם, תעמיק את נזקי הצירוף ההרסני של פופוליזם אנטי-דמוקרטי ושלטון ההון".
הכשל התודעתי של הקיבוצים
פרופסור דני גוטוויין מהחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה, נחשב לאייקון במחנה השמאל, או במה שנותר ממנו. הוא גם חבר אישי שאני נועץ בו; מזן המורים שעבודתם היא מסביב לשעון. הוא סוציאליסט בלי מירכאות וקורא להלאמת נכסי ציבור ושירותים חברתיים שהופרטו ולהעלאת המיסוי. בזירה הקיבוצית, נוכחותו בולטת במיוחד בקרב תנועות הבוגרים והקיבוצים העירוניים.
לדבריו, "הכשל הפנימי של השמאל ניכר בצורה מובהקת בתנועה הקיבוצית. למעשה היא מצויה בתהליך התפרקות מתמשך מזהותה כתנועה חברתית-רעיונית והופכת לקבוצת אינטרס מגזרית של ישובים קהילתיים, שנותרו בידיהם אמצעי יצור חקלאיים. משטר ההפרטה חיסל את התנועה הקיבוצית. הסדר הקיבוצים נועד להבטיח את יציבות הבנקים, במחיר פירוק מרקמי החיים של הקיבוצים. הוא חולל תהליכי הפרטה כלכליים וחברתיים, שהובילו להפרטה תודעתית ורעיונית, המשתקפת באובדן הדרך שבתוכו מתבוססת התנועה הקיבוצית".
***
דני גוטוויין מזהיר כי המצב בו חברי הקיבוצים והמושבים מתנתקים מהעבודה החקלאית – "התילנדיזציה" – מעורר בהכרח את השאלה לגבי זכותם לאותם אמצעי יצור שהעמידה לרשותם המדינה. לדבריו, "האסי הוא רק קדימון שהציף שאלות עמוקות בהרבה. הניסיונות של הקיבוצים להגן על זכויותיהם בקרקע ובחקלאות באמצעות התרפקות על תרומות העבר שלהם, כבוני הארץ וממלאי שדרות הפיקוד של צה"ל, משכנעים פחות ופחות לנוכח החלוציות הלא פחותה של עיירות הפיתוח ותרומת בניהן לצה"ל.
המאבק השתדלני שמנהלת התנועה הקיבוצית לשימור זכויותיה בשם איזו נוסטלגיה חלוצית שמספר השותפים לקיסמה הולך ופוחת, נראה חסר סיכוי. התיאבון העסקי שמגלים יזמי נדלן וחקלאות לקרקעות הקיבוצים והאידיאולוגיה הנאו-ליברלית, יובילו להפקעה בחקיקה של אמצעי היצור ואדמות הקיבוצים והעברתם לידי בעלי הון. רפורמת היבוא בחוק ההסדרים היא חלק מתוכנית זו, שמכוונת להעמקת משטר ההפרטה ושלטון ההון בישראל.
אבל הקיבוצים יכולים לבחור דרך אחרת: לאור המאבקים הגוברים לצדק חלוקתי, הם יכולים להניע מהלך מושכל של ארגון מחדש של הקרקעות ונכסי היצור החקלאיים ובכך להוות ראש גשר שמאלי לחלוקה מחדש של העושר הלאומי, בצורה הוגנת לטובת כל אזרחי ישראל. לכן, כדאי לתנועה הקיבוצית להוביל, בשיתוף עם התנועה המושבית, מהלך ציבורי-פוליטי שיבחן דרכים ל'ניו-דיל חלוקתי'.
מהלך כזה יכול ליצור תצורות חדשות של בעלות ציבורית על נכסי הכלל, כמו מבנים חדשים של קואופרציה אזורית המורכבת מתת-קואופרטיבים, החולקת ברווחים ועוד. המרחב הכפרי הוא גם שדה טבעי לקידום סדר יום ירוק באמצעות מימון מדינתי – שימנע מהקיבוצים הסתבכויות עסקיות – ובסיס מתבקש לשילוב בין צדק חלוקתי לצד סביבתי".
***
"למיקומם של הקיבוצים והמושבים בפריפריה", אומר גוטוויין, "ישנה חשיבת מיוחדת. מהלך החלוקה מחדש של קרקעות, נכסי יצור והכנסות מארנונה, לצד כינון של שותפויות אזוריות חדשות בחקלאות, בתעשייה, בתיירות, בדיור וכד' במימון ממשלתי, יכול להיות בסיס ליצירת בריתות פוליטיות חדשות. במקום הקמת גדרות כדי לשמר את פריווילגיות העבר, יש לקדם שותפויות חוצות מגזרים הבנויות על שימוש משותף בעושר הלאומי".
דני גוטוויין. שותפויות במקום גדרות
לדבריו, הדילמה היא מאוד פשוטה: הפקעה מימין, או חלוקה משמאל. "הפקעה תוביל את התנועה הקיבוצית לשבר גדול מזה שחולל הסדר החובות, תוך פגיעה אנושה עוד יותר מהנוכחית ביסודות החלשים שבתוכה. מנגד, בבחירה בדרך החלוקה, עשויה התנועה הקיבוצית לשקם לא רק את עצמה. כך היא תסמן את הדרך לשינוי כולל של הסדר החלוקתי בישראל. זה יהיה תקדים לביטול הפריווילגיות שהעניק משטר ההפרטה למעמדות המבוססים ולכינון משטר חברתי המבוסס על צדק חלוקתי. באופן זה עשויה התנועה הקיבוצית לפתוח אופק חדש לשמאל הישראלי ולהניח את הבסיס לברית פוליטית עם המעמדות הנמוכים תומכי הימין.
בחירה של הקיבוצים ב'ניו-דיל', תהפכם ממגזר לתנועה. הם ימצאו שותפים בקרב קבוצות רבות של סוציאליסטים ישראלים שהתארגנו לנוכח תהליכי הנישול בהם מצוי מעמד הביניים, כמו גם בקרב הפרקריאט והמעמדות הנמוכים.
הדילמה בפניה ניצבת התנועה הקיבוצית, זהה לדילמה שבפניה ניצב השמאל הישראלי: להגן על הטיטניק השוקעת של פריווילגיות העבר, או לבנות לחברה הישראלית מסד יציב של שוויון כלכלי".
הזמן הירוק 30.9.21
זוקף כפופים 